Chapter Text
- 1891, אודסה -
רבניצקי לא הופתע כשהוא שמע מישהו דופק על דלת ביתו, כי כעורך המאסף הספרותי "הפרדס" היו לו מבקרים לא מעטים, וכאשר טויבה, אשתו, הכניסה את גינצברג הוא היה מוכן. מה שכן הפתיע אותו היה הנער שנכנס מיד אחרי גינצברג, שבהחלט לא היה בנו, או אף אחד אחר שרבניצקי הכיר. הנער נראה כבן 19 לכל היותר, ונראה מרוגש למדי.
גרינצברג דיבר ראשון: "יהושע, הכר נא את הנער הזה, חיים נחמן ביאליק שמו, הוא מגיע מז'יטומיר ולמד בישיבת וולוז'ין. הוא מתארח אצל הרב אבלסון. הוא כותב שירים וחושב לפרסם אותם, אז הבאתי אותו אליך."
הנער, ביאליק שמו, כך התברר, הוסיף: "השיר שהייתי רוצה לפרסם נקרא "אל הציפור"... האם תוכל לפחות לקרוא אותו?"
רבניצקי היה ספקן. הנער הזה, ודאי עוד חרזן, שמנסה להתפרסם על חשבון הבטאון שלו. ובכל זאת, לקרוא את השיר לא יעשה שום נזק. "בסדר," אמר רבניצקי, "אני אקרא אותו. יש לך אותו כאן?"
גרינצברג אמר "הייתי רוצה להישאר, אבל עלי ללכת. להתראות, יהושע, ביאליק.", ומיהר ללכת.
רבניצקי וביאליק נפרדו מגרינצברג, וביאליק הושיט לרבניצקי דף תלוש ממחברת, שעליו שבעה בתים של ארבע שורות כל אחד, בכתב יד כמעט בלתי קריא בעברית.
רבניצקי קרא במהירות, ומלמל לעצמו הערות. "'אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, / אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.'" הקריא, ושאל "בן כמה אתה, שזקנת כך?"
ביאליק ענה בבישנות, "בן שמונה עשרה, מר רבניצקי. אבל אני יודע סבל מהו. יודע טוב מאוד." אמר, והשתתק.
רבניצקי חשב. הוא לא התלהב במיוחד מהשיר, ואם יפרסם אותו תרד קרנו בעיני מבקרי ספרות אחרים, אך ברור שלנער יש את הכישרון, ואם לא יפרסם את השיר הנער ודאי יחשוב שכישרון הוא מה שחסר ויפסיק לכתוב, ורבניצקי לא רצה לבזבז את הכישרון הזה. "אני אנסה להכניס את השיר לגיליון הקרוב," אמר, "אבל אני חושש שלא יהיה מקום. הגיליון מלא לגמרי."
ביאליק הביט בו בתקווה. "באמת?" הוא שאל.
"ילד," ענה רבניצקי, "כשאני אומר משהו, אני מתכוון אליו. אני אחפש מקום לשיר שלך בכרך הזה, אבל אם לא אמצא מקום תאלץ לחכות לכרך הבא. כעת, עלי לעבוד."
ביאליק הנהן, ומיהר ללכת. כשהוא יצא מביתו של רבניצקי, הוא חייך בגאווה, ומיהר לביתו של הרב אברהם יואל אבלסון, כדי לספר לו על ההצלחה.