Actions

Work Header

הכניסיני תחת כנפך

Summary:

ביאליק:
"בלי רבניצקי לא הייתי פועל ועושה מה שעשיתי. הוא הכריחני לעבוד, הוא גם לימדני להנהיג סדר בעבודה ולקבוע עתים לתורה. כל מה שנתתי - נתתי הודות לרבניצקי, וכל כך אנו קשורים אחד בשני, עד שאיני יכול לעלות על דעתי להיות בלעדיו [...] כתוב אצלנו 'והיו עיניך רואות את מוריך' - ואני רוצה תמיד לראות במו עיני את זה שהיה לי גם מורה, גם חבר, עד שנעשינו לבסוף לבשר אחד"

~

הפרק הראשון זה הפגישה של ביאליק ורבניצקי, ואחר כך זה מה שבאמת קרה בזמן כתיבת ועריכת ספר האגדה

Notes:

1. אני רציתי לכתוב משהו על אלישע בן אבויה ורבי מאיר. ואז חשבתי על באיזה פאנדום לכתוב את זה. ואז הגעתי למסקנה שזה כל כך הרבה יותר טוב. ואז קראתי קצת ויקיפדיה והגעתי לציטוט שבתקציר והבנתי שאני חייבת לכתוב את זה עכשיו, כי כאילו, "עד שנעשינו לבסוף לבשר אחד" זה די התקציר של הסיפור הזה

2. אני מתייחסת אליהם כביאליק ורבניצקי, אבל כשהם פונים אחד לשני זה כחיים ויהושע

3. אחד העם מופיע ממש קצת בהתחלה, כי הוא זה שמציג את ביאליק לרבניצקי

4. רבניצקי מבוגר מביאליק ב-14 שנה

5. זה ככל הנראה לא באמת קרה וכו' וכו' ואין לי שום דרך לדעת, אז אל תכעסו עלי

(See the end of the work for more notes.)

Chapter Text

- 1891, אודסה -

רבניצקי לא הופתע כשהוא שמע מישהו דופק על דלת ביתו, כי כעורך המאסף הספרותי "הפרדס" היו לו מבקרים לא מעטים, וכאשר טויבה, אשתו, הכניסה את גינצברג הוא היה מוכן. מה שכן הפתיע אותו היה הנער שנכנס מיד אחרי גינצברג, שבהחלט לא היה בנו, או אף אחד אחר שרבניצקי הכיר. הנער נראה כבן 19 לכל היותר, ונראה מרוגש למדי.

גרינצברג דיבר ראשון: "יהושע, הכר נא את הנער הזה, חיים נחמן ביאליק שמו, הוא מגיע מז'יטומיר ולמד בישיבת וולוז'ין. הוא מתארח אצל הרב אבלסון. הוא כותב שירים וחושב לפרסם אותם, אז הבאתי אותו אליך."

הנער, ביאליק שמו, כך התברר, הוסיף: "השיר שהייתי רוצה לפרסם נקרא "אל הציפור"... האם תוכל לפחות לקרוא אותו?"

רבניצקי היה ספקן. הנער הזה, ודאי עוד חרזן, שמנסה להתפרסם על חשבון הבטאון שלו. ובכל זאת, לקרוא את השיר לא יעשה שום נזק. "בסדר," אמר רבניצקי, "אני אקרא אותו. יש לך אותו כאן?"

גרינצברג אמר "הייתי רוצה להישאר, אבל עלי ללכת. להתראות, יהושע, ביאליק.", ומיהר ללכת.

רבניצקי וביאליק נפרדו מגרינצברג, וביאליק הושיט לרבניצקי דף תלוש ממחברת, שעליו שבעה בתים של ארבע שורות כל אחד, בכתב יד כמעט בלתי קריא בעברית.

רבניצקי קרא במהירות, ומלמל לעצמו הערות. "'אֶזְכְּרָה יָמִים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי, / אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.'" הקריא, ושאל "בן כמה אתה, שזקנת כך?"

ביאליק ענה בבישנות, "בן שמונה עשרה, מר רבניצקי. אבל אני יודע סבל מהו. יודע טוב מאוד." אמר, והשתתק. 

רבניצקי חשב. הוא לא התלהב במיוחד מהשיר, ואם יפרסם אותו תרד קרנו בעיני מבקרי ספרות אחרים, אך ברור שלנער יש את הכישרון, ואם לא יפרסם את השיר הנער ודאי יחשוב שכישרון הוא מה שחסר ויפסיק לכתוב, ורבניצקי לא רצה לבזבז את הכישרון הזה. "אני אנסה להכניס את השיר לגיליון הקרוב," אמר, "אבל אני חושש שלא יהיה מקום. הגיליון מלא לגמרי."

ביאליק הביט בו בתקווה. "באמת?" הוא שאל.

"ילד," ענה רבניצקי, "כשאני אומר משהו, אני מתכוון אליו. אני אחפש מקום לשיר שלך בכרך הזה, אבל אם לא אמצא מקום תאלץ לחכות לכרך הבא. כעת, עלי לעבוד."

ביאליק הנהן, ומיהר ללכת. כשהוא יצא מביתו של רבניצקי, הוא חייך בגאווה, ומיהר לביתו של הרב אברהם יואל אבלסון, כדי לספר לו על ההצלחה.